נסיבות פסק הדין
מכוח חוזה החכירה היו זכאים התובעים (החוכרים) לזכויות בנייה עד ל-160 מ"ר. לימים, הגישו התובעים בקשה להיתר לתוספת בנייה שכללה זכויות בנייה בהיקף של כ-270 מ"ר. בקשה זו הועברה לאישורו של ממ"י, אשר התנה את הסכמתו בתשלום דמי היתר. דמי היתר שולם ע"י התובעים, ובעקבות זאת, היו זכאים התובעים לבנות בקיבולת בנייה המבוקשת על ידם.
במרוצות הזמן, התובעים החליטו שלא לממש את היקף הזכויות האמור והגישו לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בקשת היתר חדשה, לבנייה בשטח מוקטן בהיקף של כ-200 מ"ר. התובעים קיבלו היתר בניה חדש, לאחר שממ"י נתן את אישורו לכך. לנוכח נתון זה דרשו התובעים מממ"י כי יושב להם החלק היחסי של דמי ההיתר ששילמו מלכתחילה, דרישה שנענתה בשלילה.
נציין, כי בתשובה הראשונה של ממ"י לדרישת השבת הכספים של התובעים, נאמר, בין היתר,כי "מבדיקת נהלי המינהל אין השבה של דמי היתר", טענה זו חזרה הן בתשובה השנייה בה נטען כי "מדיניות המינהל הנשענת על נוהלי המינהל ... שלא להשיב כספים".
טענות התובעים
התובעים סמכו טענותיהם על עיקרון לפיו על ממ"י כגוף ציבורי חלים כללי המינהל הציבורי וביניהם חובת תום לב מוגברת. התובעים הוסיפו וטענו, כי כללי המינהל הציבורי מחייבים כי בקופת ממ"י לא תהיה גביה עודפת תוך שהם סומכים טיעוניהם על דברי חקיקה רבים המחייבים את רשויות הציבור בהשבת כספים עודפים, אם כספי מיסים ואם כספי תשלומים אחרים הנגבים על ידי הרשויות.
לדברי התובעים, אי השבת הסכומים האמורים גובלת בחוסר הגינות, בחריגה מסמכות ויש עמה מידה של שרירות ועשיית עושר ולא במשפט.
בסיכומם של התובעים נטען, כי התנהלותו של המינהל אינה מתיישבת עם התנהלות נאותה של רשות ציבורית ויש בה משום התעמרות, שרירות וכוחנות.
טענות ממ"י
לטענת ממ"י בין התובעים לבינו התגבשה מערכת חוזית מחייבת, לפיה רכשו התובעים זכאות לניצול זכויות בניה בהיקף מסוים. בעניין זה, לטענת ממ"י אין כל הבדל בין חוזה זה לבין כל חוזה מכר אחר ומכל מקום הוא אינו חייב בהשבה כלשהי, רק משום שהתובעים החליטו לא לנצל את ההיתר לבנות בשטח המוגדל.
טענה נוספת של ממ"י הייתה כי קבלת עמדתם של התובעים עלולה לפתוח פתח לספקולציות ולמעשי תרמית נגד ממ"י. כך, לנוכח העובדה שהיתר הבנייה הראשון, בהיקף זכויות גדול, הוא בר-תוקף לתקופה של מספר שנים. לשיטה זו יכול חוכר לבקש לקבל היתר בגין שטח בנייה מוגדל, ולשלם דמי היתר המתחייבים כתוצאה מכך. ואז לבקש היתר בגין שטח בנייה מוקטן, ולקבל החזר יחסי של דמי ההיתר, ואולם חרף זאת לממש את היתר הבנייה המוגדל, שכאמור הוא בר-תוקף לתקופה של שנים.
עיקרי פסק הדין
כב' סגן הנשיא השופט שלמה לבנוני, קיבל במלואן את טענות ממ"י ודחה את תביעה.
בפסק הדין נקבע כי בנסיבות העניין ממ"י אינו חייב בהשבה כלשהי, רק משום שהתובעים החליטו לא לנצל את ההיתר לבנות בשטח המוגדל.
כן נקבע, כי חוזה בין ממ"י לבין התובעים לפיו רכשו היתר לניצול זכויות בניה נוספות על אלו שהיו קיימות בחוזה החכירה המקורי, אינו שונה מכל חוזה מכר אחר.
בפסק דין התקבלה עמדת ממ"י ביחס לפוטנציאל הניצול הספקולטיבי של מתן אפשרות להשבת דמי היתר בגין זכויות בניה מוגדלות, כמתואר לעיל.
ביקורת בית המשפט על התנהלות ממ"י
בית המשפט הטיח ביקורת קשה על התנהלות ממ"י ביחס לתובעים, בקובעו כי בנוסף לשיהוי בתשובתו לבקשת ההשבה, תשובתו של ממ"י לתובעים, לפיה מדיניות אי השבת כספים נסמכת על נהלים פנימיים, הנה חסרת שחר.
ביטוי לביקורת זו ניתן למצוא בפסקה 21 לפסק הדין:
"...אין ספק כי התנהלותו של המינהל הינה נפסדת. הוא הציג, ופעמיים, מצג שווא חסר שחר. על פיו, לכאורה, סירובו נשען על נוהלים, שעה שנוהלים אלו אינם קיימים. מצג זה נעשה, לכאורה, על יסוד בחינה ובדיקה. כמסתבר בחינה ובדיקה זו לא נעשו מעולם."
להבהרות ולפרטים נוספים ניתן לפנות למשרדנו בת"א.