למהות הזכות (חוזית או מקרקעין/ קניינית) חשיבות מכרעת, שכן תקופת ההתיישנות לתביעה לקיום זכות חוזית הינה 7 שנים בעוד שתקופת ההתיישנות לתביעה לקיום זכות במקרקעין הינה 15 שנים במקרקעין לא מוסדרים, ו- 25 שנים במוסדרים.

בהחלטה שניתנה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט עוני חבש (א 6454/04), נקבע בין היתר כי זכות בר רשות, לעניין התיישנות, הינה זכות חוזית.

התובע, מתתיהו - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של פועלי אגודת ישראל בע"מ, הגיש תביעה לסעד הצהרתי – לפיו הוא בעל זכויות כבר רשות במקרקעין, אשר הוקצו לו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית (להלן: "ההסתדרות"), לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. כל זאת מכוחו של חוזה התיישבות, אשר נחתם בינו לבין להסתדרות, בשנת 1998, ונסמך על צו תפיסת השטח, אשר הוציא אלוף הפיקוד בשנת 1977.

התביעה הוגשה לאחר שהנתבעת 1, המועצה המקומית מודיעין עילית, יזמה הגשתה של תוכנית מתאר, לאישורה של נתבעת 3, מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון - ועדת המשנה להתנגדויות, שהיא מועצת התכנון העליונה באזור יהודה ושומרון, כאשר גבולותיה של תוכנית המתאר האמורה פולשים אל תחומי התיישבותו של התובע.

בישיבת קדם המשפט, ביקשו ב"כ הנתבעים למחוק התביעה על הסף, בשל מספר טעמים מרכזיים.

אחת מן הטענות הראשוניות, אשר הועלו כבר בכתב ההגנה, היתה טענה מקדמית של התיישנות.

הנתבעים טענו כי על פי הסכם בין הממונה על הרכוש הנטוש באזור יהודה ושומרון, האחראי לניהול הרכוש הממשלתי באזור (להלן: "הממונה"), וההסתדרות, רשאי הממונה לשנות גבולות המשבצת. בהתאם, החליט הממונה להקצות השוליים לחברת קריית ספר, והודעותיו המפורשות בנדון נשלחו לב"כ התובע. אין חולק כי עמדת הממונה היתה ידועה לתובע מחודש ינואר 1995. על כן, ומאחר שהתביעה מבוססת על מערך חוזים ואינה תובענה במקרקעין, תקופת ההתיישנות, העומדת על 7 שנים במקרה דנן, חלפה לה;

לגישתו של ב"כ הנתבעים אין המדובר בתביעה במקרקעין אלא בתביעה חוזית, וזאת בניגוד לעמדתו של ב"כ התובע בנדון. התובע בקש להצהיר, כי הוא בעל זכויות של בר רשות במקרקעין. אולם, הפסיקה מורה, כי זכותו של בר רשות במקרקעין אינה בגדר זכות במקרקעין, ככל שנוגע הדבר לחוק ההתיישנות.

ב"כ התובע התייחס לטענת ההתיישנות באומרו, כי דינה להידחות על הסף, בין היתר מהסיבה שמדובר במקרקעין בלתי מוסדרים, והתביעה בעניינם הנה תביעה במקרקעין, בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים. אי לכך, תקופת ההתיישנות צריכה להיחשב לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, קרי: 15 שנים.

החלטת ביהמ"ש

כאמור, ביהמ"ש החליט כי מדובר בזכות חוזית ולא בזכות קניינית.

"התובע בענייננו הנו "בר רשות" במקרקעין מכוחו של חוזה משולש, אשר נחתם תחילה בין הממונה לבין ההסתדרות, היא הגוף המיישב ואחרי כן בין הגוף המיישב לבין האגודה החקלאית, היא התובע בענייננו.

... וכך, פעם אחר פעם, קבעו הערכאות השונות, כי זכות הרישיון במקרקעין הנה רשות, אשר ניתנה על ידי בעל זכות במקרקעין, לאחר, להשתמש במקרקעין ולעיתים אף להחזיק בהם. זכות זו אינה מנויה בחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ואינה מוכרת כזכות קניינית מובהקת, בדומה לזכויות הבעלות, שכירות, שאילה, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. בניגוד לזכויות אילו, הרישיון הנו זכות חוזית גרידא, וכל חוזה – במסגרתו מועבר הרישיון, הנו חוזה למכר זכות חוזית אישית, המתייחסת אמנם למקרקעין, אין המדובר בחוזה למכר זכות קניין במקרקעין..."

מאחר ואין המדובר בתביעה במקרקעין אלא בתביעה חוזית גרידא, תקופת ההתיישנות הנהוגה והרלבנטית לענייננו הנה 7 שנים.

"...בהמשך לאמור, עיון בחליפת המכתבים בין הצדדים משנת 1995, אשר העתקיהם נשלחו למזכירות התובע, מלמד, כי התובע היה מודע למתרחש עוד בשנת 1995, ככל שנוגע הדבר לכוונות בדבר הקצאת הקרקע לקריית ספר. יצוין, כי ב"כ התובע לא מצא לנכון לבקש רשות להשיב לטענות ב"כ הנתבעים בנדון, על מנת לסתרן, ולפיכך לא עלה בידו להוכיח טענותיו, כי לא ידע דבר כבר לפני כעשור ומעלה.

מן האמור עולה, כי תביעתו של התובע התיישנה זה מכבר, כך שדינה - להידחות."

אם כן, התביעה נדחתה על הסף כאמור.

לפרטים והבהרות ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.