בפס"ד שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה תביעת מושב עופר ("המושב") לקבלת פיצוי בסך כ – 9.5 מ' ₪ בגין הפקעת כ – 475 דונם מהשטח אשר היה חכור על ידו שנים רבות ("השטח שנגרע"). ת"א (חי') 275/08 עופר – מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מינהל מקרקעי ישראל.

טענת המושב מושתתת על הסכמי שכירות שנחתמו בין המושב והסוכנות לבין מינהל מקרקעי ישראל ("ממ"י").

הראשון נחתם ביום 10/03/99 לגבי 2275 דונם ("חוזה א'") והשני, שנחתם לטענת המושב בכפיה ותוך הפעלת לחץ ביום 28/10/02 לגבי 1800 דונם ("חוזה ב'").

לטענת המושב, מדובר ברצף ארוך שנים של חוזים מתחדשים ולכן מדובר בחכירה לזמן ארוך וחלים על השטח שנגרע, הכללים למתן פיצוי שבס"ק ב(4) - הפסקת חכירה לזמן ארוך להחלטה 343 של מועצת מקרקעי ישראל ("החלטה 343") או לחילופין, היה וייטען שמדובר בחכירה לטווח קצר, יחולו כללי ס"ק ב(1) - הפסקת חכירה לזמן קצר, שבהחלטה 343.

תביעת המושב לפיצויים טופלה בכמה ערכאות:

1. נדחתה התביעה שהוגשה לוועדה לתשלום פיצויים חקלאיים, שהוקמה ופועלת מכוח החלטה 343 מהטעם, שמשבצת הקבע של המושב בת 1800 דונם (60 נחלות בנות 30 דונם עפ"י החלטת משרד החקלאות). משכך, כל שנעשה בחוזה ב' הוא צמצום השטח למשבצת התקנית ויתרת השטח מעובדת ע"י המושב במעמד של עיבוד זמני. בנוסף, ומאחר שאין מדובר בשינוי ייעוד והשבה לממ"י, אין תחולה לכללי הפיצוי שבסעיף 4 להחלטה 343 ואין הוועדה מוסמכת לדון בתביעה.

2. עתירה למתן צו שיורה לממ"י ולוועדה לנמק מדוע לא תדון הוועדה בתביעה האמורה, שהוגשה לביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 1445/05) נמחקה על הסף מחוסר סמכות.

3. נדחתה עתירה למתן צו כאמור, שהוגשה לבג"צ (בג"צ 667/06), מהטעם שיש להגישה כתובענה חוזית לבימ"ש אזרחי.

בתביעתו זו, טען המושב שמיום חתימת חוזה ב' אינו מעבד את השטח שנגרע וזה הושב לממ"י, נמסר לניהולה של רשות המרעה ונחתמו חוזי שכירות ישירים בין ממ"י לשוכרים שאינם המושב.

בתגובתו, כפר ממ"י בטענת המושב לפיה הופעלו עליו לחץ וכפייה. חוזה א', הכולל תנאי מיוחד לפיו "גבולות המשבצת הסופיים ייקבעו בתיאום בין שני הצדדים", נחתם לאחר 5 שנים של מו"מ במהלכו היה המושב מיוצג ע"י עורכי דין והחתימה נעשתה בהסכמה.

על פי ממ"י חוזה ב' נחתם לאחר הליך הדברות ממושך. הוראותיו מבוססות על החלטות מועצת מקרקעי ישראל 1, 9 ו – 476 הקובעות במצטבר, שקרקע תימסר למתיישב בדרך של חכירה בלבד לתקופה מירבית של 49 שנים, במסגרת נחלות שגודלן ייקבע ע"י שר החקלאות בהתייעצות עם המרכז לתכנון במשרד החקלאות.

שטח משבצת הקבע הוא מכפלת תקן הנחלות שהקצה המרכז לתכנון ליישוב, בגודל הנחלה שקבע שר החקלאות לאותו יישוב.

עודף קרקע מעבר למשבצת, ניתן לחכור בתנאים שונים מתנאי החכרת המשבצת.

לפי ממ"י דין התובענה להידחות מהטעמים הבאים: השטח שנגרע הוא שטח עודף למשבצת הקבע שהוחזק על ידי המושב עד לתום תוקפו של חוזה א'.

בחוזה ב' נקבע שטח בן 1800 דונם התואם את מדיניות הקצאת הקרקעות שנקבעה בהחלטה 476 והמהווה את משבצת הקבע, המוחזקת על ידי המושב עד עצם היום הזה.

בהתאם לתנאי החמישי שבהחלטה 343, סיום חוזה א' לא נעשה ביוזמת המושב.

לאחר שנשמעו ראיות הצדדים בעדות, דן ביהמ"ש בטענותיהם ובראיותיהם ופסק, שאין מנוס מדחיית התובענה מהטעמים שלהלן:

א. הוראת סעיף 1(א) לחוק רשות מקרקעי ישראל תש"ך-1960 "החוק", כפי שתוקן בשנת 2009 בתיקון מס' 7 קובעת, כי תפקיד ממ"י הוא בין השאר, לנהל את "מקרקעי ישראל כמשאב לשם פיתוחה של מדינת ישראל לטובת הציבור, הסביבה והדורות הבאים, ובכלל זה להשארת עתודות קרקע מספיקות לצרכיה ופיתוחה של המדינה בעתיד, תוך איזון ראוי בין צורכי שימור לצורכי פיתוח, ובין שיווק קרקע לשמירה על עתודות קרקע לצורכי ציבור;"

הגדרה זו הוספה אמנם בתיקון מס' 7 אך ובהסתמך על שנאמר בבג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, ברי הוא שמאז ומתמיד היה זה תפקידו של ממ"י.

מכאן יש להסיק שממ"י פועל הן במישור המנהלי והן במישור הפרטי. במישור המנהלי, ממלא הוא את שהוטל עליו בחוק. במישור הפרטי, מתקשר הוא עם יחידים או תאגידים לשם החכרת או השכרת מקרקעי המדינה שבניהולו.

ב. גדר המחלוקת שבין הצדדים הוא סוגיית קביעת שטח המשבצת שהוקצתה למושב. המדובר בהקצאת משאב של המדינה קרי, מעשה מנהלי בהתאם לסמכות שניתנה למינהל בחוק. עמדת המושב לפיה, גריעת השטח העודף למשבצת פגעה בזכויותיו כשוכר, הינה במישור הפרטי, במערכת היחסים שבין המושב לממ"י.

ג. החלטה343 היא מעשה מנהלי המגדיר חמישה מצבי זכאות לפיצויים עבור קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת המינהל. ניתן לצמצמם לשלושה מצבים מזכים עיקריים:

1. זכות השוכר/חוכר בוטלה בתוך תקופת ההסכם מחמת הפרת תנאי בהסכם.

2. זכות השוכר/חוכר בוטלה בתוך תקופת ההסכם עקב שינוי ייעוד או סיבה שאינה תלויה בו.

3. חוזה החכירה הסתיים ביוזמת החוכר ולא כתוצאה מהפרתו.

על המושב, כמי שתובע פיצויים על יסוד החלטה343 להראות כי הוא עומד באחד התנאים המזכים בפיצוי, במטלה זו לא עמד המושב. השטח העודף הושב לממ"י לאחר שנסתיימה תקופת חוזה א' והשטח שנגרע, לא נכלל במשבצת שנקבעה בחוזה ב'.

ד. יש להבחין בין נסיבות העניין הנוכחי לבין הנסיבות שעמדו ביסוד פסק הדין בעניין כפר גלים, שם היה על האגודה להחזיר קרקע שהייתה בתחום משבצת הקבע שלה ושהיחסים החוזיים לגביה הושתתו על חוזי שכירות קצרי טווח שהתחדשו מעת לעת אותם, החשיב בית המשפט כשווי ערך לחכירה לתקופה ארוכה.

כאן מדובר בשטח שאיננו חלק ממשבצת הקבע ומתאימה יותר היא הפסיקה בת"א 281/04 קיבוץ אפק נ' מקורות שם נפסק, שסירוב המנהל לחדש חוזה השכירות של שטח שמחוץ למשבצת הקרקע של הקיבוץ, אינו בבחינת פגיעה בזכות כלשהי של הקיבוץ ואין הוא יכול להיחשב כחוכר לתקופה ארוכה של שטח זה.

ה. מקובלות על ביהמ"ש גם טענותיו של ממ"י, שיש להן תמיכה בחומר הראיות ובכלל זה גם בעדויות העדים מטעם המושב, שעצם קיומו של משא ומתן ארוך שבמהלכו היה המושב מיוצג על ידי עורכי דין שבסיומו, נחתם עמו בשנת 2002, חוזה ב' התוחם את משבצת הקבע של המושב ל - 1800 דונם, סותר את טענות המושב לפיהן, הופעלו עליו אמצעי לחץ וכפייה.

בסיכום דבריו קבע ביהמ"ש שעל פי הראיות שהובאו לא עלה בידי המושב להוכיח התקיימות תנאי כלשהו מן התנאים הקבועים בהחלטה 343 שכן אין מדובר בהחזרת קרקע חקלאית לחזקתו של המינהל כתוצאה מביטול זכותו של המושב בנוגע לשטח של 457 דונם שבמסגרת שטח משבצת הקבע, שטח זה, העודף על משבצת הקבע שהוקצתה למושב, הוחזר למינהל כשהסתיים חוזה א' ולכן אין מקום לפסוק למושב פיצויים בגינו וכפועל יוצא מכך, יש לדחות את התביעה.

יצוין כי החלטה 343 הוחלפה החל מ 24.5.2005 ע"י החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1023 "הפסקת חכירה בקרקע חקלאית – כללים לקביעת פיצוי בעד קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת מינהל מקרקעי ישראל".

בהקשר זה ולשמירה מיטבית על זכויות משבצת הנחלות לרבות שטחים מעבר למשבצת הנחלות ראו חוזרינו מס' 48/2012 – "דרישת חוזה חכירה לדורות מממ"י כתנאי לסימון משבצת הנחלות".