לאחרונה התקבל בבית משפט המחוזי בתל אביב פס"ד פז גז[1] בעניין ניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה שנלקחה ע"י המערערת למימון חלוקת דיבידנד לבעלי המניות שחולק בעקבות מיזוג החברה עם חברת פטרולגז.
השאלה שעמדה בבסיס הדיון בבית המשפט הייתה האם ניתן לייחס למערערת הוצאות מימון בגין דיבידנד ששולם ע"י החברה.
פקיד השומה טען כי כל המהלך של חלוקת הדיבידנד שייך למישור בעלי המניות הלא עסקי, כדי להשוות שווי השוק של החברות, ואינו שייך למישור הפעילות של המערערת.
סעיף 17(1) לפקודת מס הכנסה מתיר בניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה שנלקחה אם נוכח לדעת פקיד השומה שהם משתלמים על הון ששימש בהשגת הכנסה.
נושא התרת הוצאות המימון נבחן לא אחת בבתי המשפט ונקבעו לא מעט הלכות שונות (ולפעמים סותרות זו את זו) בסוגיות שהגיעו להכרעה משפטית בנושא הנדון. אף על פי כן עדיין ישנן מחלוקות רבות בנושא היות והוצאות מסוג זה קיימות כמעט בכל עסק פעיל ופקידי השומה נוטים במקרים רבים שלא להתיר הוצאות מימון אלו או אחרות.
לאורך תקופה ארוכה הצגנו את עמדתנו כי לכל נישום קיימת הזכות להחליט על דרך מימון הפעילות העסקית והפעילות שאינה עסקית ועל כן כל עוד ניתן להצביע בעסק על מקורות מימון עצמיים (הון, רווחים) לפעילות שאינה עסקית יש להתיר הוצאות מימון.
בעקבות פסקי הדין הוציאה בעבר נציבות מס הכנסה את הוראת הביצוע 36/92 ובה נקבע כי לעסק שסיכום ההון שלו הינו חיובי יותרו לניכוי הוצאות המימון.
למרות עמדתה פנתה נציבות מס הכנסה להכרעה בסוגיה שבנדון לבית המשפט.
בית המשפט קבע כי הטענה העובדתית לפיה המניע אשר עמד מאחורי חלוקת הדיבידנד אינה רלוונטית והשאלה היא משפטית והאם ההוצאה נופלת ב – ד' אמותיו של סעיף 17(1).
בית המשפט בחן את המבנה ההון של החברה שהצביע על כך שלפני חלוקת הדיבידנד היו לחברה רווחים שהושקעו בעסק והחליט לנקוט בגישה הכלכלית מאחר וקיימת שקילות כלכלית בין המצב בו מחלקת חברה דיבידנד כשברשותה מזומנים, ומיד לאחר מכן נוטלת הלוואה למימון הפעילות השוטפת שלה, לבין מצב שבו שימשו המזומנים בפעילות השוטפת של החברה, כאשר ההלוואה נלקחת לאחר מכן, עובר לחלוקת הדיבידנדים לבעלי מניותיה, ולצורך כך.
חשוב לציין כי חלוקת דיבידנד לכשעצמה, אינה מהווה שלב בייצור ההכנסה של חברה ואינו קשור לתהליך של הפקת ההכנסה ולכן תשלום באופן עקרוני כל הוצאות מימון על הלוואה לתשלום דיבידנד לא יותרו בניכוי. עם זאת התבוננות כללית ורחבה על מבנה ההון והמבנה הפיננסי של פירמה עשויה ליצור קשר עקיף העומד בדרישות סעיף 17(1) לפקודה.
בית המשפט קבע שלושה תנאים להתרת הוצאות המימון:
- הצטברות רווחים הראויים לחלוקה בחברה, לפי חוק החברות וכללי חשבונאות מקובלים.
- שימוש ברווחים אלה לצורך יצור הכנסה.
- הגבלת גובה ההלוואה בהתאם לגובה הרווח הראוי לחלוקה.
לאור הדברים האמורים ובחינת המבנה הפיננסי של החברה החליט בית המשפט להתיר בניכוי את הוצאות המימון על ההלוואה ששימשה לחלוקת דיבידנד לבעלי המניות.
הבסיס להחלטה זו היא "שלכסף אין ריח" דהיינו, לא ניתן לעקוב אחר כסף שנכנס לקופתה של החברה, והמהות הכלכלית שעמדה מאחורי המהלכים.
פסיקת בית המשפט מחזקת כאמור את עמדתנו מקדמת דנן בעניין ניכוי הוצאות מימון בעסקים להם השקעות ופעילויות שאינן עסקיות.
על פי עמדתנו "שוויה של אספקת מחיה" הינה הוצאה עסקית המותרת בניכוי עפ"י הוראות סעיף 56 לפקודת מס הכנסה ולכן אין רלוונטיות במקרה זה לייחוס הוצאות ריבית לפעילות שאינה עסקית.
לעומת אלו הטוענים כי יש ליחס הוצאות ריבית ל"שוויה של אספקת מחיה" (בניגוד לעמדתנו!) מביא פסק הדין לכך שבמקרים רבים יותרו הוצאות המימון במלואם.