כידוע, קיימים עדיין בארץ ישובים רבים הכפופים לחוזה המשולש (ממ"י – סוה"י – אגודה), כוונת ממ"י והגוף המנחה –מועצת מקרקעי ישראל- לכרות חוזי חכירה ישירים מול האגודה (ללא תיווך הסוה"י) טרם התממשו. הסוה"י עתרה לבג"צ במטרה למנוע את מימוש כוונת מועצת מקרקעי ישראל – בג"צ הוציא צו ביניים האוסר על ממ"י לבצע שינויים כלשהם במבנה ההסכם המשולש ולבסוף ביטל אותו. הדרך פתוחה, איפוא, לפני מועצת מקרקעי ישראל לבצע את השינוי (ולמעשה לממש את החלטה 14 מ-1966).
לאחרונה הוגשה עתירה בנושא הנדון "בג"צ 6027/00 עזרוני ואח' נ. הסוכנות היהודית ומנהל מקרקעי ישראל" ע"י עו"ד רון רוגין ועו"ד חיים פרוכטר, בחוזר זה מובאת תמצית העתירה:
החלטה 737 דורשת, כתנאי לביצוע ההרחבה, הסכמה של הסוה"י (או ההסתדרות הציונית) בישובים בעלי חוזה משולש. במסגרת הרחבת יודפת, היתה שותפה הסוה"י לגיבוש עקרונות ההרחבה והתכנית למימושה (בין במישרין ובין באמצעות ועדת הפרוגרמות והרשות לתכנון). חרף זאת, בבוא המתישבים לחתום על חוזי חכירה לדורות על המגרשים דרשה הסוה"י כתנאי למתן ההסכמה סך של 4% + מע"מ (בנוסף להחזר החובות השוטף) משווי הקרקע לאחר שינוי יעוד, ולחלופין חתימה על "כתב התחייבות" דרקוני המרוקן, למעשה, מכל תוכן ממשי את זכות החכירה לדורות (המוענקת לפי החלטה 737) תוך הכפפת כל פעולה במגרש, מכל סוג שהוא וללא הגבלה בזמן, לאישור והסכמת הסוה"י.
קבוצה של בני דור ההמשך ביודפת עתרה לבג"צ במספר טענות עיקריות. ראשית, הסוה"י הינה גוף ציבורי שייעודו ומטרתו התיישבות, זהו גוף וולונטרי הנהנה מהטבות מס מפליגות (הן בארץ והן בארה"ב) מכוח היותו מוסד ללא כוונת רווח. התנהגות הסוה"י ודרישתה ל"עמלה" (4% +מע"מ) נוגדת מיסודה את החוק המסדיר את מעמד הסוה"י, את מטרות הסוה"י ואף את האמנה עם ממשלת ישראל המסדירה את פעילות הסוה"י. שנית, הסוה"י התחייבה (במכתב יו"ר הנהלת הסוה"י, מר בורג, ליו"ר ועדת הכספים, חכ' ג' גל) כי "מאז כניסתי לתפקיד התקבלה החלטה בסוה"י על פיה הסוה"י שבה למדיניותה המקורית וטובת המתיישבים לנגד עיניה. לפיכך, לסוה"י אין תביעות מן המתישבים במקרה של שינוי ייעוד וכל תביעותיה בנושא זה מופנות לממ"י. התנהגותה זו של הסוה"י, בה הסוה"י שבה לסורה ודורשת – ללא אמות מידה ברורות סך של 4% +מע"מ נוגדת את התחייבות יו"ר הסוה"י. שלישית , הסכמת הסוה"י לתכנית טומנת בחובה, בלאו הכי, הסכמה לגריעה, אין לאפשר מדיניות על פיה בדקה התשעים ולאחר שהושלמו הליכי שינוי יעוד ממושכים – הסוה"י מעלה תביעות כספיות שמעולם לא הוזכרו. הסוה"י, כרשות מנהלית, אינה יכולה לנהוג כזיקית המשנה את עורה לפי נוחותה. היא חייבת בוודאות משפטית ויציבות.
העתירה אף מכוונת כנגד ממ"י- על כך שהוא אינו רואה במעשי הסוה"י משום הסכמה, על כך שהוא אינו מפעיל את הזכות החוזית בהסכם המשולש לסיום מוקדם של חוזה השכירות עם הסוה"י במקרה של שינוי ייעוד, ולבסוף כנגד פרשנותו להחלטה 14 של מועצת מקרקעי ישראל. החלטה 14 מניחה את העקרון כי לאחר רישום שעבוד של נכסי האגודה (לטובת הסוה"י (אשר נרשם ביודפת) ייחתם חוזה חכירה בין ממ"י לבין האגודה.
העתירה היא בעלת חשיבות כללית היות והיא מבקשת ללבן את מעמד הסוה"י בהתיישבות כולה ואת לגיטימיות דרישותיה הכספיות של הסוה"י – המהווה גוף התישבותי – בהליכי שינוי ייעוד לפי החלטה 737.