תחולת השימוש החקלאי במקרקעי המדינה נדונה ביסודיות ובהרחבה בפס"ד של השופט הבכיר דן מור מביהמ"ש השלום בת"א בעניין מדינת ישראל נ' עיון יצחק ואח' (ת"א 59250/07).

לסוגיית תחולת השימוש החקלאי במקרקעי המדינה השלכות כבדות משקל. אך חרף זאת, הגדרת השימוש החקלאי אינה ברורה די הצורך. שימוש בקרקע חקלאית אשר אינו עולה בקנה אחד עם מטרות חוזי החכירה במקרקעי המדינה עשוי להתפרש כהפרה יסודית של החוזה ואף לגרור בעקבותיו סנקציות מצד מינהל מקרקעי ישראל (להלן "ממ"י") כגון חיוב בדמי שימוש חורג ואף, במקרים חריגים, ביטול מוחלט של החוזה.

עקב כך, ישנה חשיבות מכרעת לתחולת המונח "שימוש חקלאי", כפי שהתוותה בפסיקה עד כה.

להלן סקירת פס"ד של השופט הבכיר דן מור:

תמצית העובדות

המדובר בתביעת ממ"י כנגד שניים מחברי המושב כפר אז"ר ואגודת המושב עצמה בדרישת סילוקם מן המקרקעין שבנחלתם והריסת המבנים שעל נחלתם ובנוסף לחייבם בדמי שימוש ראויים.

בשנת 1996 הנתבעים ביקשו וקיבלו את אישור ממ"י להקמת מבנה חממה למטרת גידול צמחים במקרקעין.

לאחר מכן בספטמבר 2005 ע"פ דו"ח מפקח ממ"י התנהלו במקרקעין האמורים מספר עסקים: משתלה מסחרית, חוות ליטוף חיות, עסק לשזירת פרחים ומחסן לציוד אירועים.

ממ"י טען כי הנתבעים הפרו את הוראות חוזה השכירות בכך שהשימוש, כאמור לעיל אינו חקלאי ומכאן הזכות לסילוק יד הנתבעים מהמקרקעין.

טענות ממ"י

לגישת ממ"י העסקים המדוברים לעיל אינם בגדר שימוש חקלאי. ממ"י אומנם התיר בניית מבנה חממה והכיר בה כמבנה חקלאי כיוון שמבנה זה משמש לגידול צמחים ומכירתם אך לטענת ממ"י השוני הינו בשימוש המסחרי, דהיינו, מכירת הפרחים והצמחים במקום הינה בגדר מסחר ואינם שימוש חקלאי.

טענה זו חוזרת על עצמה הן בנוגע למשתלה המסחרית, הן לעסק שזירת הפרחים והן למחסן המשמש את ציוד המשתלה ועסקי הפרחים.

בנוגע לעסק ליטוף החיות נטען ע"י ממ"י כי יש להחריג עיסוק זה מכל בית גידול חקלאי אחר לחיות בית כיוון שמקרה זה אינו דומה לעיסוקים החקלאיים הנפוצים בחקלאות כרפת, אורוות סוסים וכד'.

טענת ממ"י לגבי המחסן לציוד אירועים היא כי מדובר בעיסוק שונה בתכלית מהשימוש החקלאי ולכן ברור מאליו שאין לשייכו לשימוש זה.

פסיקת ביהמ"ש

ביהמ"ש מתייחס לטענות ממ"י בין היתר כך:

"טענה זו טוב היה לה שלא הייתה נשמעת. הרי באם היו הנתבעים מנהלים במקרקעין רפת, האם השימוש החקלאי מפסיק להיות כזה באם השיווק החלב אינו סיטונאי לתנובה, אלא שהמכירה נעשית קמעונאית לעסקים עצמאיים או אף לפרטים. ההקשר שנעשה על ידי נציג המינהל בין השיווק לבין טיב העיסוק, אינו במקומו. ממילא, העיסוק המודרני בחקלאות הופך לתעשייה ממש, ואם מבקש המינהל למצוא את קו הגבול בין שימוש כזה או אחר, וספק אם יעמוד במשימה שכזו, עליו לטרוח ושנות את ניסוח הסכמי המשבצת. וברור שאינו יכול לחפש ולמצוא את הקו המפריד רטרואקטיבית, על דרך הפרשנות של לשון חוזים שנחתמו שנים רבות קודם לכן". (הדגשה שלי- ב.מ.)

ביהמ"ש פוסק שכך אף בעניין עסק שזירת הפרחים המהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בגידול צמחי נוי ושיווקם, וכן אף לעסק המחסן המשמש את ציוד המשתלה ועסקי הפרחים והמהווה חלק בלתי נפרד מהעיסוק בצמחים גידולם ומכירתם.

בעניין עסק ליטוף החיות ביהמ"ש פוסל את טענת ממ"י בדבר החרגת עיסוק זה מכל בית גידול חקלאי אחר לחיות בר:

"כפי שרפת או אורוות סוסים הינה בגדר עיסוק חקלאי, כך גם מקום לגידול והחזקת חיות מסוגים שונים, שהפקת ההכנסות מגידולם הינו כ"גן ליטוף". אם השפנים, העגלים ושאר בעלי החיים היו מוחזקים במקרקעין לשם שיווק בשרם, לאחר שחיטתם, הייתה נחה דעת נציגי המינהל, אך כשהפקת ההנאה מהחיות הינה בליטופם על ידי ילדים ונוער – הדבר חורג מהמותר? האם זכאי המינהל להכתיב למתיישבים את הדרך בה ינסו להתפרנס מעצם גידול חיות הבית, כשמעשה הגידול בוודאי שאינו חורג מתחום החקלאות? התשובה לכל, לדעתי, חייבת להיות שלילית".

נימוקי פס"ד

ביהמ"ש מנסה לעמוד על הגדרת ה"שימוש החקלאי" ובפסיקתו הוא פונה להגדרת המילה בשפה העברית:

במילון אבן שושן- שם מוגדרת החקלאות כ"עבודת אדמה לענפיה השונים".

ובמילון ספיר- שם ההגדרה רחבה אף יותר, והחקלאות מוגדרת כ"ניהול משק כפרי" דהיינו, כל אשר כלול במשק באזור כפרי.

עוד בהקשר הנ"ל מוסיף השופט כי לטעמו הגדרת ה"חקלאות" חייבת להיות על דרך השלילה כלומר- החקלאות הינה כל עיסוק פרט לעיסוק המוכר והידוע ככזה שאינו חקלאי.

באותו עניין רואה ביהמ"ש לנכון להביא בפסיקתו פסקי דין המדגישים את גישת בית המשפט המרחיבה את הגדרת השימוש החקלאי מהגישה המצומצמת.

כך למשל בהלכת מדינת ישראל נגד פטורי יצחק (ת"א 16262/99) (לא פורסם) שם מדובר היה במשק ובו ברכות דגים ולידם מקום להשכרת ציוד דייג ואפשרות למבקרים לדוג בברכות אלו ולרכוש את העולה בחכתם "כפארק דייג". בדומה לפרשתנו, גם שם נטען ע"י ממ"י כי זהו שימוש חריג לתנאי ההשכרה שנקבעו לשימוש חקלאי בלבד. באותו מקום אומר השופט שטראוס כי:

"העובדה שהדייג מתבצע בחלקו על ידי זרים הבאים להנאתם אינה גורעת, לדעתי, מהשימוש העיקרי שהוא כאמור חקלאי. השאלה מי וכיצד ידוג את הדגים וכיצד יגיעו מהנתבעים – המגדלים – אל הצרכנים היא שאלה שיווקית, ואינה גורעת בעיני מהעבודה כי מדובר בשימוש חקלאי. אינני רואה, בכל הכבוד, מה ההבדל – בהיבט השימוש החקלאי – אם משווקים דגים המוצאים מאותן הבריכות באופן מרוכז לסיטונאי דגים הבאים אל האתר (או שהדגים מובלים אליהם) או שמדובר בצרכנים בודדים הבאים את האתר כל אחד לרכוש איש איש דג או מספר דגים. אף אינני רואה את ההבדל בין מצב שבו מבוצע הדייג במרוכז על ידי בעל המקרקעין לבין ביצוע מלאכת הדייג על ידי הצרכנים עצמם – כל אלו, לסברתי, היבטים של אופן שיווק התוצרת החקלאית אך אינם גורעים מן העובדה שמדובר בשימוש חקלאי"

החלטות מועצת מקרקעי ישראל

בית המשפט בוחן גם את הגדרת החקלאות בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1146 ממרץ 2008, "עיבוד חקלאי" מוגדר כ: "מטע, גידולי שדה על, גדולי שולחין, לרבות חממות ובתי רשת כל פעילות חקלאית צמחית ובכלל זה, כל גידול חקלאי שיומלץ על ידי משרד החקלאות ויאושר על ידי המינהל".

בהחלטה זו, מציין ביהמ"ש, אף מוגדר "מבנה חקלאי" כמבנה עזר לשימושים חקלאיים. הגדרה זו כוללת מחסן או סככה לציוד חקלאי וכן ל"אריזות יבול של גידולים", כלומר בהתאם לאמור בהחלטה זו הקמת מחסן לעציצים או לציוד אחר הדרוש למשתלה אינו שימוש חורג.

לא זו בלבד אלא שגם החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1 משנת 1965 דוברת ב"קרקע חקלאית" רק ככזו שאינה "קרקע עירונית", ושוב אין בנמצא כל הגדרה ישירה למונח "שימוש חקלאי".

חוזה משבצת הנחלות

ראויה לתשומת לב אמירת השופט ביחס להתנהלות ממ"י לפיה "המינהל אינו רשאי, מחד, להותיר בחוזי המשבצת הגדרה רחבה וחסרת גדרות ל"עיסוק חקלאי" ומאידך, לבוא חדשות לבקרים ולתבוע סילוק יד ממגדלים שעיסוקם נראה לנציגיו כבלתי רצוי, ובעיקר בדרך שיווקם את התוצרת החקלאית".

בסיכומו של פס"ד דוחה ביהמ"ש את עמדת ממ"י ופוסק לטובת הנתבעים שיש להחיל את הגדרת שימוש חקלאי על אותם עסקים הפועלים בנחלתם.